XIV. “ALL IS VANITY, SAITH THE PREACHER.” DAME, wisdom, love, and power were mine,

And health and youth possess'd me; My goblets blush'd from every vine

And lovely forms caress'd me;
I sunn'd my heart in beauty's eyes,

And felt my soul grow tender;
All earth can give, or mortal prize,

Was mine of regal splendour.
I strive to number o'er what days

Remembrance can discover,
Which all that life or earth displays

Would lure me to live over.
There rose no day, there rolld no hour

Of pleasure unembitter'd;
And not a trapping deck'd my power

That galld not while it glitter’d.
The serpent of the field, by art

And spells, is won from harming; But that which coils around the heart,

Oh! who hath power of charming? It will not list to wisdom's lore,

Nor music's voice can lure it; But there it stings for evermore

The soul that must endure it.

XV.
WHEN COLDNESS WRAPS THIS

SUFFERING CLAY.
HEN coldness wraps this suffering clay,

Ah! whither strays the immortal mind? It cannot die, it cannot stay,

But leaves its darken'd dust behind.

W

XIV.

הַכֹּל הֶבֶל אָמַר הַקוֹהֶלֶת. לִי נִתַּן שם טוב, חָכְמָה, אַהֲבָה וּמֶמְשֶׁלֶת בְּלִי בָּרִיא אוּלָם, אֵיתָן כְּמוֹ בִימֵי נֹעַר, כּוֹסִי מְלֵאָה יָיִן, בְּשֶׁמֶן רַגְלִי רֹבֶלֶת וָאֶתְעַלֵּס עִם יַעֲלוֹת־חֵן, רַכּוֹת יְפות תאר; בִּיפִי חֶמְדַּת עֵינֵיהֶן אֶת־עֵינַי הִרְרֵיתִי וְנַפְשִׁי שָׂבְעָה־כָּה עֹנֶג עִם־תַּאֲוַת בְּשָׂרִים גַּם בִּכְלֵי־חֵפֶץ וּסְגְכּוֹת הֵיכָלֵי מִלֵּאתִי זוּלָתִי כְּמוֹהֶם לֹא רָאֲתָה עֵין מֶלֶךְ וְשָׂרִים. אֶפֶס לַיָּמִים הָאֵל לִבִּי כִּי סבותי וּכְפִי מִפַּת זִכְרוֹנִי פְקַדְתִּים אַחַד, אַחַד, אֶל־תַּעֲנְגוֹת הֶלְדִּי כְכָּהֵם עֵת בִּינוֹתִי אָז בְּחַבְלֵי הַקְסֶם אָסְרוּ כָל־חוּשַׁי יחד, – אךְ זֶה חָזִיתִי, כִּי לֹא גָז יום, לֹא חָלַף לָיִל בָּם שָׁבְעתִּי שָׁשׂוֹן בְּלִי־מָהוּל בְּעַצְבוֹן רוּחַ, לֹא נִמְצָא לְבוּשׁ מַלְכוּת, אַבֶּרֶת שִׁלְטוֹן וָהָיִל בָּם לֹא יחרד לִבִּי לִרְגָעִים, נַפְשִׁי הָבוּחַ. גַּם־נָחָשׁ עָרוּם שָׁם זְחֵל בֵּין סְבְכִי חֹרֶש אֶל־קוֹל לְכֶם יִשְׁמָע, יַקְשִׁיב לַחַשׁ וָשִׁיחַ, אַךְ בְּקֶרֶב אִישׁ וְלֵב עָמק דְאָגָה כִּי תַךְ שׁרֶשׁ מי יוּכַל וַעֲצַר־בָּה וּשְׁאוֹנָה מִי בשביח ? כְּפָתֵן חֵרֵשׁ לַתְּבוּנָה לֹא תשְׁמַע הַתּוּנָה, לֹא תַאֲזִין לְקוֹל חָלִיל, צַלְצֵל עָגָב וָנֶבֶל, כְּסִכּוֹן מַמְאִיר וּכְקוֹץ מַכְאָב תִּמְחץ בְּלִי־פוּגָה וְנֶפֶשׁ אֱנוֹשׁ אָכוּשׁ כָּל־הַיּוֹם תִּשָּׂא הסבל!

. XV.

חַיֵי עוֹלָם. בִּגְוַע בֵּרַי הַנַּעֲנֶה, בּוּשׁ עָפָר סָרוּח הָה, אָנָה תִדָּד הִפְפֶשׁ, זוֹ בַת אַל־מָוֶת? מות לֹא תוּכַל, סובב סוֹבֵב הוֹלֵךְ הָרוּחַ רק חֵרְכָּתָה בֵּית חָמְרָה תַּעֲרֹב בְּגֵיא צַלְמָוֶת;

Then, unembodied, doth it trace

By steps each planet's heavenly way? Or fill at once the realms of space,

A thing of eyes, that all survey?

Eternal, boundless, undecay'd,

A thought unseen, but seeing all, All, all in earth, or skies display'd,

Shall it survey, shall it recall: Each fainter trace that

memory

holds So darkly of departed years, In one broad glance the soul beholds,

And all, that was, at once appears.

Before Creation peopled earth,

Its eye shall roll through chaos back: And where the furthest heaven had birth,

The spirit trace its rising track.
And where the future mars or makes,

Its glance dilate o'er all to be,
While sun is quench'd or system breaks,

Fix'd in its own eternity.

Above or Love, Hope, Hate or Fear,

It lives all passionless and pure: An age shall fleet like earthly year;

Its years as moments shall endure. Away, away, without a wing,

O'er all, through all, its thought shall fly; A nameless and eternal thing,

Forgetting what it was to die.

אִם בְּלִי־מַעֲטֶה וּלְבָשׁ תְּפַפֶּס לָהּ נְתִיבוֹת רוּם וְכַדְרוֹר לָעוּף מִכּוֹכָב אֶל־כּוֹכָב כֹּרָחַת, אוֹ תְמַלֵּא עַד־אַרְגִיעָה מְלֹא רַחֲבֵי כָל־הַיְקוּם , כלילת־עַיִן תָּצִיץ כּל מִמַּעַל, מִתָּחַת ? חיי נצח לָה, מֵאֵין גְבוּל, מִאֵין אַפְסֵים, היא תחז כל

וְנֶעֶלְמָה מֵעֵין עָפָר וָאֵפֶר, תָּשׁוּר כָּל־הַנַּעֲשָׂה בָּאָרֶץ וּבַשָּׁמָיִם עלילות כָּל־יְמֵי עוֹלָם לָה נִגְלוּ כַסֵפֶר; כָּל־תּוֹלְדֹת יָמִים מִקֶדֶם תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ שֶׁכְּבָר כְמַח זִכְרָן וּפְלֵיטָה לֹא נִשְׁאָרָה עֵינֶיהָ תִצְפֶּינָה, אֵין כָּל־חשֶׁךְ וָאָמֶשׁ, כְּכָן תַּעֲמֹדְנָה כְמוֹ־הִי, אַחַת לֹא נֶעְבְּרָה. אֶל־רֹאשׁ קַדְמֵי אֶרֶץ, טֶרֶם בָּנֶיהָ חוֹלֵלָה

דרֶחֶם תִּהוּ וָבֹהוּ הדרות עֵינֶיהָ, אף־לֶדֶת שָׁמַיִם חֲדָשִׁים טֶרֶם הֵחֵלָּה מוֹצָאָם וּמוֹבָאָם לֹא־נִצְפְּכוּ מִפָּנֶיהָ; כָּל־אֲשֶׁר יַהרס הֶעָתִיד אוֹ יִבְנֶה וִיכוֹכֵךְ תַּבִּיט בִּמְעוּף־עָיִן, צְבָא חֲלִיפוֹת פּקֶדֶת, בכבות שמשות וּבָחַרב עולמות תתברבן , אַךְ הִיא חַיָּה קַיָּמָה, עַד עולָמִי־עַד עמדֶת. כעֲלֶה עַל־אַהֲבָה, תִּקְוָה, אֵיבָה וָפַחַד תִּחְיֶה חַיֵי דְפָשָׂה, חַפִּים מֵחֶלְאַת חָלֶד בְּיוֹם אֶתְמוֹל כִּי יַעֲבֹר לָהּ שְׁכרת אֶלֶף יחד הַיָּמִים כִּרְגָעִים, כְּמוֹ־הֶגֶה כִּי יִבָּלֶד; מְרוֹמִים אֵין קֵץ בְּלִי־כָנָף תֵּרֶא כְלַהֶבֶת, עַל־כּל הִיא מְרַחֶפֶת וּבְקֶרֶב־כֹּל חֹדֶרֶת רַעְיוֹן לֹא־יִכְפֶה בְשֵׁם, הִגָּיוֹן וּמַחְשֶׁבֶת בְּלַע הַמָּוֶת לָנֶצַח, גַם־שְׁמוֹ לֹא אֹכֶרֶת!

XVI.

VISION OF BELSHAZZAR.

HE King was on his throne,

The Satraps throng'd the hall; A thousand bright lamps shone

O’er that high festival. A thousand cups of gold,

In Judah deem'd divineJehovah's vessels hold

The godless Heathen's wine.

In that same hour and hall,

The fingers of a hand Came forth against the wall,

And wrote as if on sand: The fingers of a man ;

A solitary hand Along the letters ran,

And traced them like a wand.

The monarch saw, and shook,

And bade no more rejoice: All bloodless wax'd his look,

And tremulous his voice.
“Let the men of lore appear,

The wisest of the earth,
And expound the words of fear,

Which mar our royal mirth.”