XIX.

HEROD'S LAMENT FOR MARIAMNE.

PH, Mariamne! now for thee

The heart for which thou bled'stis bleeding; Revenge is lost in agony,

And wild remorse to rage succeeding. Oh, Mariamne! where art thou?

Thou canst not hear my bitter pleading: Ah! couldst thou—thou wouldst pardon now,

Though Heaven were to my prayer unheeding.

And is she dead? – and did they dare

Obey my frenzy's jealous raving?
My wrath but doom'd my own despair.

The sword that smote hers o'er me waving. But thou art cold, my murder'd love!

And this dark heart is vainly craving For her who soars alone above,

And leaves my soul unworthy saving.

She's gone, who shared my diadem;

She sunk, with her my joys entombing; I swept that flower from Judah's stem,

Whose leaves for me alone were blooming; And mine's the guilt, and mine the hell,

This bosom's desolation dooming; And I have earn'd those tortures well,

Which unconsumed are still consuming!

26

קִיעַת הוֹרְדוֹס עַל־מִרְיָם. הָה מִרְיָם, מִרְיָם, מַה־פַּר גּוֹרָלִי עָתָּה! בְּעַד־דָּמֵךְ הפָּקֵי יִשָּׁפֵךְ דָּמִי כַּמָּיִם, נפש לָקְחָה נָקָם נָמוֹגָה וָחָתָה, נחם נוֹרָא מֵרֶגע לָרֶגַע יִגְדַּל כִּפְלָיִם הָה מִרְיָם, אַיִךְ ? איפה תִתְגוֹרָרִי ? לא תשמעי מְרִי שִׁיחִי עִם־דִּמְעוֹת עֵינָיִם, לו הקשב יכלת – הֲלֹא לַעֲוֹנִי תְכַפֶּרִי אף־כִּי בְּעַד־קוֹל זַעֲקָתִי סְגְרוּ שָׁמָיִם.

הֵכִי אָמְנָה מֵתָה הִיא ? האם עֲשׂה הֵעיזר אֲשֶׁר־דִּבֶּר־פִּי בְּשִׁגְענִי, בְּאֵשׁ קִנְאָתִי ? פַּחְזוּתִי וְכעֲשִׁי בְּעכְרָי, רוּחִי הִרְגִיזף , עָלַי תִּתְעוֹפֵף חֶרֶב אָכְלָה רַעְיָתִי אכן קָרָה גוּפָתֵךְ ... הִכָּךְ נִצְפת! רַק לַשָּׁוְא יִכְמַה בְּשָׂרִי וּתְכַל לִבָּתִי אֶל־נֶפֶשׁ זַכָּה בָּדָד מָרוֹם מְרַחֶפֶת, עֶפְלָה נַפְשִׁי עֲזוּבָה, פָּסוּ יִשְׁעִי וְתִקְוָתִי!

הָלְכָה וְאֵיכָפָה נֹשֵׂאת כְּתֶר כָּמוֹנִי וְעַמָּהּ יָרְדוּ קֶבֶר כָּל־ששון וְתוֹחֶלֶת; שרֵק מִכֶּרֶם יְהוּדָה נָּדַעְתִּי בַחֲרוֹנִי אַךְ לְמַעֲנִי הִבְטִיל עָנָב, פָּרַח כַּחֲבַצֶלֶת.

הָאָשָׁם גַּם־לִי תְּפֶת רָשַׁחַת, לִבִּי, לִבִּי מָעוֹן אֶל־מָוֶת וּמִשְׁכָּלֶת כִּגְמוּל יָדִי הוּשב לִי – יְקוֹד אֵשׁ קְדַחת, אֵשׁ לֹא־תִכְבֶּה נֶצַח, עֶדִי עַד אֹכֶלֶת!

3

ON THE DAY OF THE DESTRUCTION OF

JERUSALEM BY TITUS.

ROM the last hill that looks on thy once holy dome

I beheld thee, o Sion! when render'd to Rome: ’T was thy last sun went down, and the flames of thy fall Flash'd back on the last glance I gave to thy wall.

I look'd for thy temple, I look'd for my home,
And forgot for a moment my bondage to come;
I beheld but the death-fire that fed on thy fane,
And the fast-fetter'd hands that made vengeance in vain.

On many an eve, the high spot whence I gazed
Had reflected the last beam of day as it blazed;
While I stood on the height, and beheld the decline
Of the rays from the mountain that shone on thy shrine.

And now on that mountain I stood on that day,
But I mark'd not the twilight beam melting away;
Oh! would that the lightning had glared in its stead,
And the thunderbolt burst on the conqueror's head!

But the Gods of the Pagan shall never profane
The shrine where Jehovah disdain'd not to reign;
And scatter'd and scorn'd as thy people may be,
Our worship, oh Father! is only for thee.

, XX.

בְּיוֹם הֲרִיסות יְרוּשָׁלַיִם עַל־יְדֵי טִיטוס. מִן־הַגִּבְעָה הָאַחֲרוֹנָה מוּל הֵיכַל תִּפְאָרָה מִשְׁקַפְתִּי עָלַיִךְ, ציון, יום יַד־רוֹמָא נָבָרָה, שִׁמְשֵׁךְ הָאַחֲרוֹנָה בָּאָה וְלַהֲבוֹת מִשׁכְּנוֹתָיִךְ נִפְגְשׁוּ עם־מַבָּטִי הָאַחֲרוֹן עַל־פְּנֵי המוֹתָיִךְ .

תִּרְתִּי אֶת־מְקוֹם הַמִּקְדָּשׁ, בְּקַשְׁתִּי בְטֵה מִשְׁכָּנִי כִּמְעַט רֶגַע כָשִׁיתִי כִּי עֶבֶד עוֹלָם אָנִי וָאחז אַךְ מוֹקְדִי שְׁאוֹל שָׁם אַרְמכות יחֲרִימוּ וָאזְקֵי יָדִי אֶל־נִקְמַת לִבִּי מַחְסוֹם יָשִׂימוּ.

.

בַּעֲרֹב הַיּוֹם עַל־הַפִּסְנָּה נְצַבְתִּי לֹא־אַחַת לַבִּיט בַּהֲרִיקָה מֵעָלֶיהָ קַבֵּי שֶׁמֶשׁ בּרַחַת, וּבְעָמְדִי על־מְרוֹם קְצָה חָזִיתִי מְגָבוֹהִ בִּנְטוֹת קַרְנֵי הַזָהָב עַל־מִקְדְּשֵׁי אֱלוה.

מְצָב עַל־גִּבְעָה זאת בְּיוֹם פִּיד, עֶבְרָה וָזָעַם אור עֶרְבַּיִם זֶה לֹא עוֹד אֶרְאֶה הפַּעַם .. הָה, לוּ תַחְתָּיו עַתָּה בָּרָק מִפְּרוֹמִים יִתְרְצֵץ וְרָעם מִתְחוֹלֵל קָדקד עָרִיץ יִרְעַץ גִיפֿצֵץ!

אֶפֶס בִּכּוּלֵי הַגּוֹיִם אַל נֶצַח יְחַלֵּלוּ מעון בָּחַר לוֹ יָה, שֵׁם קָדְשׁוֹ שָׁם הִכֵּלוּ ; מִפְזָר וּמְפרָד, בָּזוּי וּמְלֹאָץ אִם־יְהִי עַמֶּךָ אַךְ לְךְ אֵל אֶחָד מֵעֶבד, לְבַד בְּךָ נַזְכִּיר שְׁמֶךָ!

XXI.

BY THE RIVERS OF BABYLON WE SATE

DOWN AND WEPT.

E sate down and wept by the waters
La Of Babel, and thought of the day
When our foe, in the hue of his slaughters,

Made Salem's high places his prey;
And ye, oh her desolate daughters !

Were scatter'd all weeping away.

While sadly we gazed on the river

Which rollid on in freedom below,
They demanded the song; but, oh never

That triumph the stranger shall know!
May this right hand be wither'd for ever,

Ere it string our high harp for the foe!

On the willow that harp is suspended,

Oh Salem! its sound should be free;
And the hour when thy glories were ended

But left me that token of thee:
And ne'er shall its soft tones be blended

With the voice of the spoiler by. me!

HE Assyrian came down like the wolf on the fold,

And his cohorts were gleaming in purple and gold; And the sheen of their spears was like stars on the sea, When the blue wave rolls nightly on deep Galilee.

ST