I. SHE WALKS IN BEAUTY. IS He walks in beauty, like the night Of cloudless climes and starry skies; And all that's best of dark and bright Meet in her aspect and her eyes: Thus mellow'd to that tender light Which heaven to gaudy day denies. One shade the more, one ray the less, Had half impair'd the nameless grace, Which waves in every raven tress, Or softly lightens o'er her face; Where thoughts serenely sweet express, How pure, how dear their dwelling-place. And on that cheek, and o'er that brow, So soft, so calm, yet eloquent, But tell of days in goodness spent, A heart whose love is innocent! בִּיקָר תִּפְאַרְתָּה כְּלִילַת־יפִי מִתְהַכֶּכֶת כְּלֵיל בָּהִיר בַּשְׁחָקִים, כּוֹכְבֵי־אוֹר כִּי יִנְהָרוּ, צַלָלֵי נֹעַם וּנְגַהוֹת יַחְדָּו בַּמַּעֲרֶכֶת עַל־הוד פָּנֶיהָ וְעֵינֶיהָ תּאֲמִים הִבָּרוּ ; מהם היום, עֵת הַשֶׁמֶשׁ בָּעז רֹרֶכֶת, נְעִמוֹת עֶדֶן כָּאֵלֶּה אַף־אָמְנָם כִעְבְּרוּ. בַּעֲדף הַבַּל אוֹ בִמְעט הָאוֹר כִּמְלֹא־שַׁעַר מֵאִין עֵרֶךְ הֵדָרָה הַחֵצִי רְגָרֵעַ, מִקְרְצוֹתֶיהָ הַפְּחֹרוֹת כְּעוֹרֵב הַיַּעַר וּמִדִּין צַחְצָחוֹת עַל־פָּנֶיהָ יִצְרֵעַ; בָנֶה לְרַעְיוֹנֵי מֹהַר מִצְחָה אַגַן הַסַהַר, ,מַה־כָּעִים שֶׁבֶת פּה!* קוֹל דְּמָמָה יִשָּׁמֵעַ. וְעַל־רַפָּתָה, אַף עַל־לָּחְיָה כְּגֶפֶן בֹּרַחַת גַּם־בְּדוּמִיָּה רָשֶׁקֶט דִּי-בָאֵר יַבִּיעַ שְׁחוק לֹקֵחַ לֵב, יִפְעָה כָּאֶקְדָּח זוֹרַחַת, אוֹת כִּי כָל־יָמֶיהָ אַךְ טוֹב נַפְשָׁהּ הִשְׂבִּיעַ; רוּחָה מִכּל בָּאָרֶץ יִרְוֶה שָׁלוֹם וָכחת וּבְלִבָּה אַהֲבָה בְרָה כְּזֹהַר הָרָקִיעַ! he harp the monarch minstrel swept, The King of men, the loved of Heaven, Which Music hallow'd while she wept O'er tones her heart of hearts had given, Redoubled be her tears, its chords are riven! It soften'd men of iron mould, It gave them virtues not their own; That felt not, fired not to the tone, It told the triumphs of our King, It wafted glory to our God; The cedars bow, the mountains nod; Its sound aspired to Heaven and there abode! Since then, though heard on earth no more, Devotion and her daughter Love, To sounds that seem as from above, * 9 * II. כפור דָּוִד. כִּפּוֹר מֶלֶךְ אַדִּיר אֶל לִישְׁרוּן הוֹכִיח, אַהוּב שַׁבִּי אֶצְבְּעוֹת כַּפָּיו מִיתָרָיו דָּפָקוּ, הוּא קְדֶשׁ זִמְרַת הַנֵּבֶל לִשְׁפָךְ-בָּה שיח וּבִשְׁפָךְ־לֵב גַּם־דִּמְעוֹת עֵינַיִם יוּעָקוּ; נְאֵה־נָא מִשְׁנֶה פֶהִי! ... מֵיתָרָיו בְתָּקוּ! בַּעְיָם קולר הֵרַךְ גַּם־לֵב בַּרְזֶל וּנְחשֶׁת עַל־עַקְשִׁים וּכְלוֹזִים רוּחַ נְדִיבָה נִגְלָתָה, אֵי אֹזֶן עֲרֵלָה אֵי נֶפֶשׁ לֹא־יָדְעָה לֹשֶׁת הֶמְיַת נְגִינָתוֹ לֹא עֲלֵיהֶן הִמִּילָה אֵימָתָה ? עֶדִי זִמְרַת כִּפּוֹר דָּוִד עַל־כִּסְאוֹ נַעֲלָתָה! עֲזוּז הַמֶּלֶךְ הִבִּיעַ, תִּפְאֶרֶת הַדֶּגֶל אף רוֹמֵמוֹת אֵל עֶלְיוֹן שֹׁכֵן יְרוּשָׁלָיִם, הָעֲמָקִים עָטְפוּ גִיל, גְּבָעוֹת רָקְדוּ כָעֵגֶל וַאֲרָזִים יָצְאוּ לָחוּל בִּמְחֹלַת מַחְנָיִם ; צלצלי זִמְרָתוֹ עָלוּ לִם, יִכְרוּ בַשָּׁמָיִם! אַף כִּי מִפִּי־אָז קולו לֹא נִשְׁמַע בָּאָרֶץ, אַךְ יַד־אַהבָה וּתְפִלָּה עַל־אִישׁ כִּי־תָנוּחַ יִתְקְפָהוּ הָרוּחַ, לָעוּף עָל יִפְרֹץ פָּרֶץ, הֶגֶה מִפִּיו יְצֵא כְּמוֹ מִמָּרוֹם עָלוּחַ, יחלם חלמות, גַּם־אור יום לֹא יִזְרֵם לָרוּחַ. III. IF THAT HIGH WORLD. that high world, which lies beyond Our own, surviving Love endears; If there the cherish'd heart be fond, The eye the same, except in tears, How welcome those untrodden spheres ! How sweet this very hour to die! To soar from earth and find all fears Lost in thy light-Eternity! It must be so: 't is not for self That we so tremble on the brink; And striving to o'erleap the gulf, Yet cling to Being's severing link. Oh! in that future let us think To hold each heart the heart that shares, With them the immortal waters drink, And soul in soul grow deathless theirs ! IV. THE WILD GAZELLE. He wild gazelle on Judah's hills Exulting yet may bound, That gush on holy ground; |